או למה אין באמת רק דרך אחת לזוגיות טובה?
זהו, ירדתי מדרך המלך. גיליתי שלא מתאים לי לרכב עם וכמו כולם.
במשך שנים הייתי בטוחה שיש נוסחה אחת שמתאימה לכולם. כל הזוגות סביבי נראו די דומים: זוג עם שניים / שלושה ילדים, חיים בטוב סה"כ, תורנות הוצאה של הילדים מהמסגרות, חופשות משותפות וכו'. בקיצור, כל מה שהוא הסטנדרט.
על החיים בשול הדרך
ואני?
אני התחתנתי עם מי שרציתי, אבל ככל שנקפו השנים, הפכנו חריגים יותר בנוף סביבנו. אני זוכרת שהתייעצתי עם חברה שאמרה לי שהוא צריך לצאת פעמיים בשבוע בארבע לאסוף את הילדים, כי ככה מוכיחים אבהות טובה. והיא (יחד עם כל העולם) יודעת ש"אין שום סיבה (!) לא משנה מה אתה עושה למחייתך, שתמנע ממך להתארגן מראש לצאת פעמיים בשבוע בארבע". נראה שזה הביטוי הדומיננטי לאבהות טובה וזוגיות שוויונית. ולא משנה כמה ניסיתי ומאיזה כיוון ביקשתי, הוא לא הצליח לעשות את זה. לתחושתי הוא אפילו לא ממש ניסה. ככל שעבר הזמן והעצות מבחוץ התעקשו, התחלתי להקרין מהמקרה הזה על כל הזוגיות שלנו: על הרצון שלו, על הנכונות להשקיע ועל מה שזה אומר עלינו. הייתי הולכת פעם אחרי פעם עם הילדים לכל מיני מפגשים ופעילויות ומרגישה לגמרי חד הורית, כי האיש שלי, זה שאני אוהבת וטוען שהוא אוהב אותי בכל ליבו, עובד כל השבוע, עד שעות הערב.
כשהנוסחה הזו לא עבדה לי, כשלא הצלחתי ליישם אותה על הזוגיות שלנו, כל החששות הרימו את הראש. והחששות שלי היו מגוונים ועקשנים: הם החדירו פחד, כירסמו בביטחון, והטילו ספק באהבה.
עד שיום בהיר אחד
בחרתי פשוט לשחרר. פתאום הבנתי שכמו המידה הבלתי נתפסת – one size – בבגדים, גם בזוגיות, ובעצם בכל תחום אחר בחיים, אין מידה אחת שמתאימה לכולם. כי כולם הם לא העתק של אדם אחד, אלא ביטויים שונים של הרעיון הכללי שנקרא אדם וחוה.
אנחנו אנשים שונים, כולנו. ואין באמת דרך אחת לעשות את הדברים.
אין דרך אחת לחיות, אין דרך אחת להיות אמא ובטח ובטח שאין דרך אחת לחיות בזוגיות (איך תהיה רק אחת? הרי אנחנו מתחילים שניים?!)
על הבחירה בדרכים הצדדיות
אחרי שנים של ניסיונות מבוססים מחקרית לנרמל אותנו, גיליתי שהדרך היחידה המתאימה לנו, היא פשוט הדרך שלנו: זו שמתחשבת באופי שלנו, בעיסוקים שלנו וברצונות שלנו. ומרגע שהצלחתי לראות אותנו, את השניים הנפרדים ושונים האלה שמרכיבים את הזוג שאנחנו, כל ההשוואות הפכו ללא רלוונטיות ואיתן כל החששות התפוגגו כלא היו.
מאותו הרגע התחלנו לצעוד בדרך חדשה בה כל אחד מאיתנו הוא מי שהוא, על החוזקות והחולשות שלו, בלי לנסות להיות מישהו אחר ובלי לאכזב כי הוא לא מצליח. ושם נוצר מקום של אהבה שהוא אנחנו.
על היופי שבדרך
וכמו כל דבר שנמצא מחוץ לקווים, זה לא תמיד קל (במיוחד אצלנו, אנחנו לקחנו קצת רחוק את עניין ה"ניגודים נמשכים"), אבל זה מאפשר, ומגוון ומלא אהבה ויותר מהכל – זה שלנו – נקי מסטיגמות, נקי ממחויבויות לסביבה, וחופשי לנו, עם כל הקסם המיוחד שנובע ממי וממה שאנחנו.
ובדרך החדשה הזו, שאנחנו הופכים לשביל האישי שלנו, טוב ונעים לנו להיות יחד. לצעוד, ליפול, לקום ובעיקר להמשיך וללכת…
לפוסט הזה יש 2 תגובות
וואו
הגעתי לחצי ממה שכתבת פה אחרי הגיהנום הפרטי שלי
גן עדן מנופף לשלום ללא ספק
רק לשנות תתפיסה ולשחרררר
מדייקת אותי אחרי שנים של ניסיונות על אנושיים
חמודה שאת… אני בעיקר שמחה שחזרת לגן העדן הפרטי שלך.