אצלנו זה לא היה כל כך מושלם. זה התחיל מדהים ונמשך מדהים, ואז עבר שלב ההתאהבות, ההורמונים חזרו למקומם, ופתאום ראינו זה את זה כפי שאנחנו. והפלא ופלא, אנחנו לא דומים בכלל. הוא שחור, אני לבן. ותקשיבי, מסתבר שבכלל לא קל, אבל באמת לא, לחיות עם מישהו, כל מישהו.

לפעמים הייתי שמחה לקחת חופש מעצמי. ואני אוהבת אותי, מכירה אותי המון שנים, יודעת מה מניע אותי. אבל לפעמים אפילו אני קצת יותר מדי בשבילי. אז איך אני מצפה להצליח לחיות ללא אתגרים עם מישהו אחר? הוא ממין אחר! הגוף שלו שונה משלי, החשיבה שלו שונה, אפילו הדיבור.
אז נכון, ניגודים נמשכים (מי כמונו יודע…) אבל כל ההבדלים האלה…!

בסוף קמים בבוקר וצריך לנהל יחד בית אחד, שיתאים לכולם. כשאני כותבת את זה, אני מתחילה לחשוב שזה הפלא השני אחרי הריון ולידה.