כי מגיע לנו לחיות במקום של אהבה. כי אם לא נדאג לשמר או לייצר מחדש את המקום הזה, עוד 10-15 שנה אנחנו עלולים להישמע כמו מישהו שפגשתי פעם שחי במקביל לאשתו ושיתף אותי: "פתאום אני מסתכל על אשתי ולא מבין מה יש לי במשותף איתה, מי היא בכלל?" הוא יכל לספר לי בלי סוף על כל אחד מהילדים שלו, מה הם עושים, מה הם אוהבים, על העבודה שלו, ועל עצמו. את כל הדברים האלה הוא היה חייב לטפח, אבל היא, האישה שהוא התאהב בה לפני הרבה שנים ובחר לבלות איתה את חייו נמוגה איפשהו בדרך, אותה הוא כבר לא הכיר. חצי שנה אחר כך שמעתי שהם מתגרשים. הילדים שלהם גדלו, הם שיחררו את תפקיד ההורה ומלבד זה לא נותר שום דבר שיחבר ביניהם. 

השותפות הזו שהם חיו בה, לא חריגה בנוף שלנו. לפעמים התחושה היא שאין ברירה אלא לקיים חיים של שותפות ניהולית, פשוט כדי להתייעל ולעמוד בכל העומס הזה של החיים המודרניים, אבל אולי דווקא יש דרך אחרת?