או למה (אולי) ההבדלים ביניכם בעצם ממש טובים לך, וכנראה שגם לו
אומרים שאנחנו חלק מתמונה גדולה הרבה יותר מאיתנו
אומרים שאם אנחנו מסתכלים על החיים שלנו אנחנו לא רואים הכל
אומרים שלכל דבר יש סיבה
אני יושבת לערוך על פיסת דשא קסומה בגן העצמאות מול הים (החיים שלי דבש, אני יודעת).
יש כאן מין גבעה כזו שמשקיפה אל הים ובכל יום מצטברים כאן החל משעות הבוקר ועד שעות הערב: חברים, חברות, וזוגות מכל מיני מינים. יושבים ונהנים מבריזה משובחת, נוף מהמם, שמש מלטפת וזווית מושלמת שהטבע, אולי בעזרתם האדיבה של כמה שופלים, יצר.
לפני רגע, בזמן שהייתי עסוקה בענייני, נעצר זוג אחרי טיפוס מהים, עם שקיות לפיקניק ונשאלה שאלה:
– מה את אומרת? הדשא לא רטוב מידי?
– לא, אולי טיפה לח, אבל לא משהו היסטרי
– כי אם אנחנו רוצים, יש גם כיסאות שאפשר להביא מהאוטו.
– לא, אין צורך.
– נשב כאן בצל? איפה את רוצה לשבת? אפשר גם לשבת בשמש אם את רוצה…
ופתאום זה היכה בי, כל מה שאומרים
כי לי קשה מאוד לקבל החלטות. אבל האיש, בעוד היפוך גמור ממני, מחליט ברגע, ואז צריך את השופל שיצר את הגבעה כאן, כדי (אולי) להזיז אותו ממקומו.
וכששמעתי את השיחה הזו, פתאום הבנתי את התוכנית הגדולה, או לפחות עוד חלק בפאזל שלה, של החיבור בינינו.
כי אם אני הייתי מתחברת למישהו שמתקשה לקבל החלטות כמוני, יכול להיות שמשרד הפנים היה יוצר חריגה מטורפת, ומאשר לי להישאר בגיל שהכרנו. כי ברור שלא הייתי מצליחה להתקדם יותר מידי. היינו כל הזמן נתקעים.
ובפאזל הזה שהוא אנחנו
כמעט בכל סיטואציה זוגית האיש יציע לי לבחור. הוא ישאל אותי:
מה את רוצה? / איפה את רוצה לשבת? / מה מתחשק לך לאכול? / לאן את רוצה לנסוע?… אבל מתוך כל השאלות הרלוונטיות הוא יבחר רק אחת. והוא לעולם (!) לא ישאל אותי עוד שאלה אח"כ. הוא יבחר את השאלה הכי מדויקת, וזהו.
וקופידון
או מי שזה לא יהיה שאחראי לזיווג המשובח שלנו, היה חכם.
הוא ראה את התמונה הגדולה, על כל הפרטים הקטנים שבה, והבין למה אנחנו טובים יחד (או לפחות למה הוא טוב לי:)
בשביל להבין מה הוא מרוויח, אצטרך כנראה לבוא לכאן שוב…
אז
בפעם הבאה שאת מרגישה שעוד רגע ההבדלים ביניכם מוציאים אותך מדעתך, תביטי למעלה ותחייכי חיוך גדול
ותזכרי שיש מצב, שאת בדיוק במרכז התמונה הגדולה.