או למה יחסיות זה כל מה שאת באמת צריכה בחיים?
איינשטיין היה גאון, אבל באמת.
אתה לא יכול להפוך לסלב עולמי, עם כזאת רעמה על הראש, בלי שיהיה משהו שווה במיוחד בתוכו
כי ה כ ל יחסי בחיים.
ברור לי שאני לא מבינה את תורת הייחסות כפי שהוא התכוון אליה. בואי, כל אחת צריכה לדעת מה המגבלות שלה, אבל תורת הייחסות כמו שאני מבינה אותה עושה לי הרבה טוב.
לאחרונה השלתי כמה קילוגרמים ממשקלי (לא כי הייתי שמנה חלילה, אבל איכשהו העצמות שלי נהיו כבדות יותר). ופתאום, רק כמה קילוגרמים פחות, אני מרגישה כאילו אני נערת השער של ספורט אילוסטרייטד, לפני שאשלי גרהאם ביקרה שם. ואל תטעי, אני עדיין שוקלת יותר ממה ששקלתי בכל ההריונות שלי, ואחריהם
אבל היי, הכל יחסי.
המצב היום רחוק מלהיות פשוט.
מאז שהגברת עם הכתר פרצה לעולמנו בסערה, כולנו חיים באי-ודאות: בריאותית, כלכלית, נפשית, זוגית, יו ניים איט.
ועדיין הכל יחסי
יש לנו שתי אפשרויות (לפחות):
אנחנו יכולות להמשיך להתמרמר על מר גורלנו, להגדיל את הכעס, להגדיל את התסכול, ואת המרחק בינינו
או
להבין שהמצב באמת קשה. יש בעיה והיא גדולה ואמיתית, וחשוב להתמודד איתה. זה הגיוני לפחד ולכעוס אבל הבעיה היא לא אנחנו, אנחנו לא חייבים ליפול כל כולנו פנימה. אנחנו יכולות להחליט שאת הזוגיות, החברות, הנשיות, האמהות, אנחנו לא מקריבות. לא מאפשרות לבעיה להשתלט על הכל.
אז מה בכל זאת עושים?
- אפשר להזכיר לעצמנו שביחד תמיד קל ונעים יותר, בעיקר כשיש בעיות. כי כשהבית חזק יש לנו יותר כוחות להתמודד עם מה שמגיע מבחוץ.
- אפשר להניח את האגו בצד (אפילו לכמה שניות בכל יום) ולעשות משהו אחד עבורנו.
- אפשר לעצור לרגע ולנשום עמוק ולזכור שמתישהו, גם זה יעבור.
ועדיין נצטרך לחשוב איך הכי נכון להתמודד עם הבעיה הזו, אבל לא ניתן לבעיה להגדיר אותנו. לפחות לא היום.
ומה איינשטיין היה (אולי) אומר?
שבגלל שהכל יחסי, אנחנו לא צריכות להפוך להיות האמהות הטובות ביותר, הזוג המרשים ביותר או נשים שיכנסו לספרי ההיסטוריה, אלא רק להחליט שהיום אנחנו טיפה יותר טובות ממה שהיינו אתמול – כלפי הילדים, כלפי עצמנו, כלפי בן הזוג שלנו.
ומה איינשטיין באמת אמר?
"אתה נכשל רק כשאתה באמת מפסיק לנסות"
כי הכל יחסי
ואיינשטיין גאון
ולפעמים כל מה שצריך זה להיות רק טיפה אחת יותר מאתמול
או במקרה שלי, טיפה אחת פחות…
